מבוא והקדמה ללימוד בספר התניא- ה'תורה שבכתב' של תורת החסידות
ספר התניא נכתב לפני למעלה ממאתיים שנה על ידי רבי שניאור זלמן
מהעיר לאדי. מחבר הספר, המכונה בפי החסידים 'אדמו"ר הזקן' או 'רבנו
הזקן', הוא מיסדה של שיטת חסידות חב"ד (ראשי תיבות חכמה בינה
דעת), המביאה את תורת החסידות הכללית של הבעל שם טוב הקדוש
בכלים של הבנה והשגה. ביצירתו זו הכניס בעל התניא למעשה את כל
עיקרי תורתו ממש, באופן שכל אחד ואחד יכול להבין ולעכל את הדברים
לפי ערכו. כל הכללים של כל סוגיות פנימיות התורה גלומים וגנוזים
בספרו, וכלשון חז"ל בנוגע לתורת ישראל - "הפוך בה והפוך בה, דכולא
בה''. ככל שהופכים, מתיגעים ומעמיקים בספר התניא, כן נחשפים בפני
הלומד רבדים ודקויות, פרטים ופרטי פרטים, ללא ערך ממש להתייחסותו
והתרשמותו הראשונית של הקורא המתחיל. ספר התניא הוא ה'תורה
שבכתב' של תורת החסידות – היינו שכל מה שנתבאר, הוסבר ונתגלה
במשך הדורות עד ימינו על ידי שושלת אדמו"רי חב"ד וגדולי החסידים
לדורותיהם, הכל בעצם גלום וגנוז בתוך ה'תניא קדישא'.
ספר זה כה מרוכז ותמציתי, עד כי שורה בתניא (ולעתים אף חצי שורה)
היא ענין שלם. במלאכת מחשבת מופלאה מסר נפשו אדמו"ר הזקן על
הדיוק בכל אות ובכל מילה; ועל כן כתיבת יצירת מופת זו, שאין בה חסר
ולא יתיר, נמשכה למעלה מ 20- שנה. בפרק מ"ב, למשל, התעכב שבועיים
ימים, עד אשר כתב "חיות ואלוקות"; לאחר מכן גילה כי סיבת התעכבותו
היתה ההתחבטות אם לגרוע או להוסיף את ו' החיבור - "חיות אלוקות"
או "חיות ואלוקות''; והסביר כי ספר התניא כה כדאי וחשוב עד כי בכל
פעם שמתעורר הצורך, הרי 'שווה' וראוי המאמץ להעביר בראשו את כל
פרקי הספר כדי לוודא אם מתאימה אפילו ו' החיבור לכל הזוויות,
ההקשרים והענינים שבתניא.
ספר התניא – גילוי הרצון העצמי ודרכי יישומו
שתי 'הסכמות' נכתבו על הספר על ידי שני גדולי ישראל, חבריו של רבנו
הזקן, שהיו מקרב תלמידי רבו – ה'חבריא קדישא' של הרב המגיד ממזריץ'
- רבי זושא מאניפולי ורבי יהודה לייב הכהן. הרב הצדיק רבי יהודה לייב
הכהן אמר שספר התניא הוא קטורת (רפואה) לכל המגפות הרוחניות
שישתוללו בזמן 'עקבתא דמשיחא', לפני ביאת המשיח. והרב הצדיק רבי
זושא מאניפולי אמר שעם ספר התניא ילכו ישראל לקראת משיח צדקנו.
כלומר, בסוף ירידת הדורות, בעידן אי הודאות, תיגבר המבוכה ותחושת
אובדן הדרך. בשל התמעטות ההזדהות האותנטית של עמנו עם מקורותיו
(לעיתים עד כדי בורות גמורה במושגי יסוד ביהדות), יהפוך הרחוב
הישראלי פרוץ יותר ויותר לחדירתן של ריבוי השפעות זרות שאינן לפי
רוח 'ישראל סבא'. בדאבון לב ובעיניים כלות יראו הבריות במוחש כיצד
צוברת ההתדרדרות הערכית תאוצה באופן בולט ובוטה. נורמות של העדר
ערבות הדדית ואי נטילת אחריות יובילו לשיבושים במהלך סדר החיים
התקין ולאוירת ניכור, חוסר אמון ופרוד. תתחזק תחושת הבדידות
הקיומית של היחיד ויתרבו אלה הסובלים מבעיות והפרעות נפשיות בשל
מתחים, תהייה, וטשטוש ערכים.
לנוכח כל אלה, 'כמים קרים על נפש עייפה' וכ'אויר לנשימה', מעורר
הלימוד העיוני בספר התניא את גילוי הרצון העצמי שבנשמת כל אחד
ואחת מישראל; יתירה מזו, על ידי אימוץ ותרגול דרכי העבודה והחינוך
העצמי שבספר התניא, יכולים להפך את הקללה לברכה.
'הזזה עצמית' ב'סוד הדוקא'
עקרון יסודי בשיטת בעל התניא, העובר כחוט השני לאורך כל ספרו,
היא המגמה לעורר בכל אחד ואחד את הרצון ללמוד לעזור לעצמו. זוהי
בעצם העזרה האמיתית היחידה שקיימת. זהו הכלל – אין תחליף לעבודת
האדם בכוחות עצמו, ומי שאינו מתעורר לעזור לעצמו - אי אפשר לעזור
לו!
כשם שרופא או פסיכולוג מקצועיים ומנוסים ככל שיהיו, אינם יכולים
לפעול שינוי של ממש לטובה בהעדר שיתוף פעולה מצד המטופל, כך הדבר
גם בעבודת ה'. אף ה'משפיע' הפנימי והדגול, שהנהגת עצמו מהווה מופת
חי לדרישותיו מתלמידיו, מכל מקום, אין די באישיותו הקורנת לשמש
תחליף לעבודת ה'מקבלים' בכוחות עצמם.
אמנם כאשר מצד עצמו מתעורר התלמיד לצאת מגדרו ופועל בהנהגתו
'הזזה עצמית' לטובה, אזי עמלו ויגיעתו ב'סוד הדוקא' כנגד טבעו ורגילותו,
הופכים את השפעת המשפיע לפעולה מתמשכת ובעלת ערך קיים. עתה,
הכוונת התלמיד ועידודו (-השפעה הנמשכת מן המשפיע בדרך 'אור
פנימי'), לצד חיזוק ונתינת כח הנמשכים באמצעות המחשה ודוגמא אישית
(-המשכה הנמשכת מן המשפיע בדרך 'אור מקיף'), מסייעים, מרוממים
ומפרים את עבודת ה'מקבל' בכוחות עצמו.
עצם מעורר עצם
בתוככי כל אחד ואחת מישראל חבויה עצם הנשמה. אמנם כדי להביאה
לידי ביטוי בחיי המעשה, דרושה עבודה אישית פנימית – עבודה לשון
עיבוד. לשם כך נכתב ספר התניא! באהבה עצומה שאינה יודעת גבולות
שואף אדמו"ר הזקן להעניק לתלמידיו את היקר מכל – לעוררם לעבודה
בכח עצמיותם המביאה אל הגילוי את 'המרחב העצמי', היא היכולת
הטמונה בכל אדם לעמוד על רגליו שלו.
אודות מסירות נפשו של רבנו הזקן על ספרו, אמר פעם הרבי הרש"ב
שלימוד בספר התניא מהווה מעין 'יחידות', שיחה אישית, שמעבר למגבלות
הזמן והמקום, עם המחבר שהכניס עצמיותו בתוך ספרו. ובאשר 'עצם
מעורר עצם', הרי שבכל פרק מפרקיו ימצא הלומד את אשר בוער אצלו
באופן אישי, כאן ועכשיו. עצם העיסוק בספר התניא המכיל עצות וכלים
כיצד להתמודד עם כל תהפוכות הנפש וקשיי הדרך, מעורר את הנקודה
היהודית ומדרבן להביאה מן העלם אל הגילוי.
"ותן חלקנו בתורתך"
על תורת ישראל נאמר בכתוב "זאת התורה אדם". ומבואר בספרי
המוסר והחסידות כי כשם שבאדם ישנם גוף ונשמה – הגלוי שבו והנסתר
שבו, כך בתורה ישנם גוף התורה (פשט הכתוב – 'נגלה') ונשמת התורה
(פנימיותה, סודותיה ורזיה – 'נסתר').
בתורתו מביא אדמו"ר הזקן את נשמת התורה לגילוי. אשר זהו ענינה
ה'עצמי' של תורת חסידות חב"ד, לגלות את הנקודה העצמית שבכל ענין
ובכל פרט שבתורה. ומכיון שמתכונות העצם – שחודר ומפעפע בכל דבר,
על כן תורה זו פונה ישירות לפנימיותו העצמית של כל אחד ואחד, יהא
אשר יהא מעמדו ומצבו הפיסי או הנפשי.
זהו עומק בקשתנו כל בקר בתפילת שחרית "ותן חלקנו בתורתך".
זקוקים אנו למגע 'חי' עם התורה (לשון הוראה). ביודעין ושלא ביודעין,
מייחל כל אחד ש'ידברו' הדברים אליו באופן אישי. וכשזה קורה ומתרחש,
אזי זהו חלקו הפרטי בתורה. רק כאשר 'מדברת' התורה אל ומתוך נסיבות
חיינו ומרוממת אותם, אזי הופכת היא להיות תורה חיה המחיה את החיים.
תורת חיים אינה איזה ענין תאורטי המרוחק ומנותק מ'מה שעובר עלינו',
כי אם אמת הנבחנת אל מול החידוש שבכל אדם ובכל רגע נתון במעבדה
של המציאות, היא הסדנה המעשית של חיי היום יום.
המאור שבה מחזירו למוטב
פנימיות התורה היא המאור שבתורה, על כן המפגש עם תכניה מעורר
את ה'איתן' (אותיות תניא) שבנפש. העצם שבתורה מגלה בנו את המעיין
העצמי, הבלתי נדלה, של בריאות הנפש שאי אפשר לחללו, שלא ניתן
לפגוע או לפגום בו. על כך מובא בחסידות המשל על ניצוץ האש הגנוז
בהעלם גמור בתוך הסלע. בצור החלמיש טמונה אש היולית שאין רואים
ואין חשים בה כלל, ובלשון החסידות - 'העלם שאינו נמצא במציאות'.
זאת אומרת שעצם הדבר אינו קיים בגילוי כלל ברבדיה הגלויים של
המציאות. לעומת זאת, ישנו 'העלם שנמצא במציאות', כדוגמת השלהבת
הקשורה בגחלת. אף שהלהבה שבגחל הלוהט אינה בגילוי, מכל מקום, זהו
העלם שישנו במציאות וקרוב אל הגילוי; אם רק ננשוף וננפח אל תוך רמץ
האש שבגחלת, מיד תצא השלהבת אל הגילוי. מה שאין כן בצור החלמיש,
ככל שננשוף וננפח, לא יצא ממנו שום ניצוץ. כי מצד העלמו הגמור של
הניצוץ בסלע, אין די בנפיחה לגלותו, כאן דרושה הכאה בחוזקה. אך
משנכה בצור החלמיש, אזי, גם אם שרויה אבן הצור במים מאות שנה –
יצא הניצוץ שבה אל הגילוי.
כך ממש, הלימוד בספר התניא הוא בבחינת הכאה בצור החלמיש,
המוציא את הניצוץ האלוקי שבתוכנו מן ההעלם הגמור שאינו במציאות -
אל הגילוי בתוך 'עולם שכמנהגו נוהג'. וזהו שאמרו חז"ל "המאור שבה
(שבתורה) מחזירו למוטב" - עצם העיסוק בנשמת התורה מציף ממילא
את היכולות והכוחות הנעלמים. אלא שמדגיש רבנו הזקן כי בכך אין די,
שהרי כבר אמרו חז"ל כי "לפום צערא אגרא" (לפי הצער השכר) - לפי ערך
היגיעה בכוחות עצמנו, הן בלימוד העיוני והן בדרכי העבודה שבספר
התניא, כך נזכה להתמקד בשליחותנו להביא כשרונותינו אל המימוש
בשרות הבורא. וכפי שנאריך בזה בפרטות ובהרחבה בהמשך....
(מעובד מתוך 'סדנת תניא' של הרב יאיר כלב)
